למדתי מהעבודה המון על עולם התקשורת, ההדדיות שלו וההשפעה שלו על המועמדים בבחירות. יש כמה בחינות ודרכים שבהם משתלבים הקמפיינים שאותם חקרתי עם התקשורת והם בעיקר דרך רייטינג. כשמפרסם מפרסם קמפיין שלילי בדרך כלל, יש לו הרבה רייטינג. הרייטינג הזה עוזר לאותו מפרסם להגיע לתקשורת. הרייטינג הזה הוא חשוב. הוא קובע מי יתפרסם ומי לא, את מי ישמעו ואת מי לא. לעומת זאת, כמפרסמים קמפיין חיובי בדרך כלל הקמפיין לא מקבל הרבה רייטינג וזה משפיע על החשיפה של אותו המועמד ואת זמן המסך שלו. זמן המסך הזה מתרגם את עצמו גם בקלפי ולכן מאוד חשוב לקבל אותו. ושוב, פה הייתה הדילמה שלי (האם ללכת רחוק בשביל לקבל אותו).
המסקנות שלי על עולם התקשורת הוא שכן, הרייטינג ניצח. הפוסט הפך לכלי פרסומי, הפוליטיקאים התנהלו כפוליטיקאים מהזן החדש בעיקר- דבר שבא לידי ביטוי בהדגשת התחום האחורי שלהם. הפוליטיקה הפכה ליותר אישית וגם מפה אנחנו רואים את הרדיפה אחר הרייטינג. אין לי איך להאשים אותם שהם רוצים לנצח, הרי איך הם יוכלו להשפיע בלי להיות במקומות ובכיסאות של מחליטי ההחלטות?
בתהליך הלמידה קיבלתי המון המון מידע והייתי צריכה להפוך אותו למסקנות ולדברים שאני יכולה להבין. הרי מידע זה רק מידע, מה שאנחנו עושים איתו זה מה שמשנה. המידע שקיבלתי הפך למין שרשרת שנתנה לי את ההבנה ואת המסקנות (כמובן שהיו יוצאים מן הכלל, בואו לא נשכח להוקיר להם!). רוב המידע שהגיע התחבר לרדיפה לאחר הרייטינג, זמן המסך שיובילו להצבעות וקורים בזכות הדגשת התחום האחורי והקמפיין השלילי. גם כשקיבלתי פוסט שמדבר על בעיה חברתית, כזו שצריך להדגיש, הוא היה יותר שלילי וציני על האחר מאשר חיובי ומהותי.
אז לסיכום האוריינות התקשורתית, למדתי המון על עולם התקשורת. עולם יפה ומכוער בן בזמן. אני מסיקה שיש מורכבות ולכן אני לא שופטת אבל המגמה היא רדיפה אחרי רייטינג. יש מצב שנגלה עוד כמה שנים שיש עוד דרכים יותר יפות לעשות את זה (הרדיפה תישאר, בסופו של דבר בלי הרייטינג לא היה לפוליטיקאים את האפשרות להשפיע כלל).